רוני סומק קורא שירים כחלק משגרת חייו, במקומות רבים:
בבתי ספר, בבתי חולים, בבתי סוהר, במוסדות לחולי נפש – כולל מחלקות סגורות.

על תפקידו כמשורר, תיאר סומק את הרגשתו:

"אני מרגיש כמו הקאובוי של השירה",
הוא מצהיר, "כמו מי שעובר ממקום למקום, אומר את הדברים,
וכמו בסוף של מערבון טוב עוזב".

על תחושותיו כמי שחי בעולם זר, מנוכר ולעתים מרושע, אמר סומק:

"לפעמים אני מרגיש כמו רוכב אופניים הנוסע באוטוסטרדה
המלאה במשאיות עמוסות בשקי שנאה,
שאני יודע שסופם לעלות על מסלול של התרסקות […]
לי אין אנרגיה להשקיע ברוע, זה לא המשחק שלי. אני אוהב אנשים."

על הרקע לכתיבת השיר:
"שיר פטריוטי הוא ניסיון לצלם במצלמה שירית תצלום רנטגן
של החברה הרב-תרבותית בה אנו חיים.
הכותרת "שיר פטריוטי" היא כותרת אירונית,
והשיר הוא כנראה לא הטקסט שיגידו מדליקי המשואות ביום העצמאות
"לתפארת מדינת ישראל."

 על מקומה וחשיבותה של השירה בסל התרבות החברתי, אמר סומק:

"שירה היתה, וכנראה תמיד תהיה, פחות פופולרית מפרוזה.
במקרה הזה אני בעד אפליה מתקנת,
ולכן הייתי שמח לראות על שולחן המבצעים גם ספרי שירה.
מדובר בזהב ולא רק בכסף. חנויות מוזיקה הבינו את זה
ואין חנות בעלת כבוד שלא תחזיק איזה טום ווייטס,
למרות שהקופה צוחקת יותר עם מייקל ג´קסון".

לשאלה, היכן מלהיב יותר כשמופיע ספר, בארץ או בחו"ל, השיב סומק:

"אין כמו משחק בית. אני יכול להיות מלך העולם,
אבל בבית זה הכי מרגש, כי אתה פותח חלון ורואה על מה כתבת.
כי פה זה מגרש הבית."